דורין פרנקפורט והקיץ שלא נגמר

Posted by on Oct 19, 2012 in אופנה, עיצוב | 19 Comments

לפני כשבועיים שוטטתי עם אחי וחברו ברחובותיה הסואנים של תל אביב. הסתיו כאמור איכזב את כולנו, והעיר כולה נראתה שבעה משמש ומשתוקקת לכמה טיפות. יש משהו מאוד אנושי בלרצות תמיד מה שלא ניתן להשיג, וגם בעידן של מיני אייפדים, מזג אוויר נופל תחת הקטיגוריה הזו. מיוזעים (כן, הלחות הלחות, נמאס לי לשמוע על הלחות) ומותשים הבחנו בדבר מוזר מאוד שקורה בחנות של דורין פרנקפורט. כעת יהיה זמן טוב לומר את דעתי עליה.

בעבר חשבתי שהדברים שלה מיועדים לזקנות בעיקר, למרות שהיא עצמה תמיד נראתה כמו מישהו שהייתי שמחה לפגוש ולהיכנס לשיחה פילו-אופנתית איתה, הבדים, הקווים, הכל נראה לי מבוגר. עד שהגיעה החולצה.

החולצה הייתה אחד הדברים הטובים שקרו למלתחה שלי מאז שהחלטתי לוותר על סקיני ג׳ינס (הם גורמים לי להיראות כמו סוכריה על מקל), החולצה ניתנה לי במתנה כירושה מחברה ששבעה ממנה, והייתה לה תחושה שאני אוכל להינות מדבר מה שלא הייתי קונה בעצמי. החולצה די פשוטה, שחורה, בד שקוף, גדולה עליי במידה וחצי. כשאני מתארת אותה כך היא נשמעת בדיוק כמו חולצה, ואני יודעת שאם אראה לכן אותה בתמונה אולי תיראו אותה כך, לכן אני מסרבת. תיאלצו להסתפק בתיאור שלי את החולצה, היא מושלמת. תפורה ללא רבב, גזורה עם מחשבה על אישה ולא על אידאל נשי, והאלגנטיות שבה בלתי ניתנת לריסון. כן, לפעמים כך מתארים חולצות.

עד לפני שבועיים, ״החולצה״ נותרה הפריט היחידי בארוני שהשתייך למעצבת, כשגררנו את עצמנו ברחובות דיזינגוף, השד יודע למה, ביום שישי. מחוץ לחנות עצמה (אך עדיין במתחם) התרחש לו שוק, בו פריטים של דורין נמכרו במחירי רצפה. מיהרתי לקנות לי שתי שמלות כיפיות, וכמובן שניסיתי את הנזר המושלם על ראשי עם כל אחת מהן. לצערי הוא פריט תצוגה, לכן מחירו עולה על רצוני הטוב, וכנראה שגם על של רובכן. לפני שאמשיך, תמונה של קשת/כתר/נזר ממש דומים לאחד שראיתי.

השמלות עזרו לי קצת לשכוח כמה אני משתוקקת לסתיו, ואיתן ביליתי צהריים נעימים מאוד בתור עוזרת צלם – אחי צלם הבלוג הנאמן מתחיל לקבל עבודות שמצריכות עוזר, ואני אחות תומכת ואוהבת ובעיקר חייבת (על כל התמונות הנהדרות שהוא מצלם עבורי לבלוג). הכל מתועד!

הנה אני משקה את עצמי לפני יום עבודה עמוס. מתכוננת נפשית להתרוצצויות הנלוות לעוזרת צלם באירוע גדול.

הנה אני סובלת בשקט מול המצלמה כשהוא מצלם אותי לרגע, בין צילום אישה רוקדת לבין צילום גבר מעשן סיגר.

והנה אני מנסה להגיע אל הסיגריות שלו במהרה כדי לתת לו אותן, אך נראית בפוזה אמנותית לא מתכוונת.

בקיצור- היה סיוט.

אני צינית כמובן, היה יום נחמד מאוד, וכל כך שמחתי על ההזדמנות ללבוש את השמלה המקסימה הזו. יש לי הרבה שמות תואר עבורה, אבל היא באמת פשוט כיפית מאוד, נעימה ורכה, ומדוייקת. כל כך קשה להיות מדוייקים.

ועוד משהו קטן- אך גדול עבורי, במהלך השנה האחרונה עקב מספר גורמים (לא עניינכם באמת) העלתי במשקל, אני בערך 10 קילו מעל המראה “הנורמלי” שלי, הכוונה היא למראה בו הגוף שלי לא נראה חולה, אך עדיין רזה מאוד במבנה שלו. מיותר לציין שהחוויה הזו לא נעימה כל כך, בעיקר לא כשאת נכנסת לזארה או קסטרו, בהם קפצת שתיים או יותר מידות. כשהייתי רזה לא באמת עניינו אותי מידות, רק רציתי שהפריט יתאים לי ולא ייראה מגוחך (בכל זאת, שטוחה ורזה) ודי זהו בערך. היה לי קשה להזדהות עם הבעיות של נשים מלאות, כי מעולם לא הייתי בסיטואציה בה אני לא האישה הרזה בחדר. עכשיו אני מרגישה איך המכבש של האופנה והצרכנות העולמית עובד, עכשיו אני פתאום מרגישה אשמה על ביסים, בושה על הידחסויות לג’ינסים, וערגה להיראות כמו “אידאל נשי כלשהו”, ולא שבעבר הרגשתי כמו נסיכה, ממש לא, אבל הייתי “לפחות רזה” כן, זה מונח, ואני טובעת אותו עכשיו. הרזון והקידוש שלו הפכו לעניין גדול מאוד בחברה הישראלית, ועל הנשים להסתדר בשורה ולהגיע לסטודיו סי, ויוגה, ושומרי משקל ואלוהים יודע מה בכדי “להשקיע בעצמן”, כמובן שהעניין מיתרגם ישירות לכסף, כי מנוי גם אצל מורת היוגה הרוחנית ביותר עולה.

לפני כמה ימים דיברתי עם בן הזוג שלי על אידאל יופי, דיברנו על זה שהסבתות שלנו (מרוקאית וטריפוליטאית) חיו בארץ ובזמן בו אישה שמנה הייתה נחשקת, ותהינו למה. במרוקו שלפני 60 שנה, היה קשה מאוד להיות אישה שמנה, ואם היית כזו- כנראה שדאגו לך לאוכל טוב, הבשר על עצמותייך הגיע לשם כי מישהו עבד עבור זה, הוציא כסף על מטעמים ומיני מתיקה בכדי שתוכלי לתפוח לאישה המלאה והחיננית שאת. היום שומן לא נחשב סמל סטטוס של עשירים, בעידן בו רוב הרעבים מתרכזים במקומות ספציפיים (אפריקה, או פריפריית ישראל) האישה המודרנית רזה מתוך מודעות. אז כשאפשר להיות רזה אנו רוצים שמן ולהיפך, קצת מחזיר אותי לתחילת הפוסט אבל כאן בדיוק נמצאת הבעיה- האידאל צריך תמיד להיות דבר מה שיש להוציא עבורו כסף, כיוון שתעשיית היופי והאופנה זקוקים לך זקוקה להם. זה נשמע כמו מיסתורין אח גדול קנונייתי שכזה, אך באמת שזה מנגנון די הגיוני, הוא קורה באופן אורגני ואין יד מכוונת. אבל פתאום להיות רזה נחשב אסתטי, וכדי להיות רזה (אלא אם נולדת עם גנים טובים) בחברה מערבית שמאכילה אותך בעיקר שומן את צריכה להשקיע, ולא רק מזיעתך.

אני מקווה שלא עייפתי אתכן יותר מידי, אבל אסיים בכך שהבגדים של דורין שונים במובן הזה, אני מידה סמול ולא מרגישה שהבגד מתעקש להפוך אותי למשהו שאיני או להסתיר משהו מפני החברה, הוא מכבד אותי כאישה ואני אותו בתמורה.

באופן מיוחד בפוסט הזה ארצה מאוד לקרוא את חוות דעתכן, אפילו תחת עילום שם. אני משתוקקת לדעת מה אתן חושבות.

 

 

 

 

19 Comments

  1. Peacha
    October 20, 2012

    את מחליפה רקעים כמו גרביים, האחרון חי מאוד ונוטף קייציות.
    ובכן- החולצה נקראת ונראית מעניינת (על אף שזו לא את בתמונה) וככל היא נראית מתאימה לשלל אירועים.
    אני חושבת שהשמלה הלבנה מחמיאה לך מאוד, בגלל הניגוד לשיער השחור.

    די הפתעת אותי עם הנתונים על משקל כי הייתי בטוחה שאת שיא הרזון…
    האידאל דפוק, אין לי מילה אחרת לתאר אותו. יש משהו יפה בחמוקיים וחבל שרשתות האופנה לא מבינות את זה.

    Reply
    • BeautyBitch
      October 20, 2012

      פיצ׳ה אהובה, לכל פוסט יש את הרקע שלו, והוא לרוב תמונה שנלקחת מתוך הפוסט עצמו. החולצה המצולמת אינה ״החולצה״ העלתי את התמונה עבור הנזר. ואני רחוקה משיא הרזון, האידאל תמיד דפוק, מתוך הגדרה. אבל הוא משרת אינטרס.

      Reply
      • Peacha
        October 20, 2012

        כן הבנתי את זה אחרי שחזרתי מהפוסט לאתר (נכנסתי ישירות לפוסט)… כנראה לא מומלץ לחשוב בשעה שהגבתי:) (שלוש וחצי בלילה לשואלים).
        אז מה היא אותה חולצה מפורסמת? אני סקרנית.
        כנראה שרזון זה בעייני המתבונן- כי באמת נראית לי כ”כ רזה:)

        Reply
        • BeautyBitch
          October 20, 2012

          בפעם הבאה שניפגש אראה לך, היא מחייבת מפגש. ומאז הפעם האחרונה שהתראינו, הצלחתי להעלות עוד כמה קילוגרמים.

          להגיב בשלוש וחצי זה הכי כיף, העולם רוחש בשקט ואת קוראת הגיגים של מישהי בנוגע לתחום איזוטרי.

          Reply
  2. Lace nd Chiffon - בלוג אופנה
    October 20, 2012

    אני מאד אוהבת את השמלה הזו שאת לובשת!
    חבל שלא ניתן לראות גם את החולצה המדוברת…
    מזדהה איתך לגמרי בעניין המשקל, אני כל כך מכירה את ההרגשה הזו של להיות הכי רזה בחדר!
    את לעולם לא חושבת שאי פעם תהיי מוטרדת מבעיות משקל ולעולם לא סופרת את הביס הנוסף הזה…
    אבל בנוסף לכל מיני דברים שאנו עוברות בחיים – גם הגיל עושה את שלו.
    אמנם המשקל מראה שינוי מינורי בלבד,
    אני יודעת שאני כבר לא כפי שהייתי פעם והמושגים כמו הצלוליטיס כעת יותר קרובים ללבי.
    אני לא בטוחה שאידיאל היופי הוא זה שמשפיע במקרה הזה, אני אישית פשוט רוצה לחזור להיות כמו פעם…

    יאנה

    http://laceandchiffonblog.blogspot.co.il/

    Reply
    • BeautyBitch
      October 20, 2012

      אני מבינה אותך לחלוטין, גם לי ״הפעם״ הזה קורץ, אבל אני חושבת שיש כאן משהו יותר גדול מנוסטלגיה, פעם היינו קרובות לאידאל היופי, ככל שאנו משמינות, אנו מתרחקות ממנו.

      Reply
  3. Elizabeth
    October 20, 2012

    מבינה על מה את מדברת. גם אני הייתי עשרה קילו פחות לפני כמה שנים ולמרות שאני רזה, אני אף פעם לא מרגישה רזה מספיק. למען האמת, גם אז לא הרגשתי רזה מספיק.
    הסטנדרטים שלנו באמת מעוותים וכשיש מישהי רזה באופן בריא, היא נחשבת לבוטילישיס. זה מגוחך. המונח של ״רזה״ בימינו מתאר רק נשים חולות.
    אישה כמו סקרלט ג׳והנסון נחשבת לעסיסית! איזה פאקינג עסיסית? היא מקל.

    Reply
    • BeautyBitch
      October 21, 2012

      את הדוגמא הקלאסית אליזבת, בכל פעם שאני מביטה בך במציאות או בתמונה הלב שלי מקפץ מיופייך. ואפילו את מרגישה תצורך לשמור, ולרדת, ודיאטה, והתעסקות. זה עצוב לי. ממש. אם זה משנה משהו, את יודעת מה אני חושבת עלייך. את יאמי שאין דברים כאלה.

      Reply
  4. אלטר אגו
    October 20, 2012

    כנראה שזה טבע האדם, לרצות את מה שאין. וספציפית לגבי הקיץ, אני כבר בשלב שאני בעיקר מקללת :/

    הכי הרבה קשר שיש לי עם הבגדים של דורין פרנקפורט, זה שעברתי ליד החנות שלה בקניון. גם אני התרשמתי שאלה בעיקר בגדים יקרים ומבוגרים יותר, אבל אולי בהזדמנות אני אתן להם צ’אנס. אהבתי מאוד את השמלה הלבנה, היא מגניבה לגמרי :)

    ולגבי עניין המידות, ועניין המשקל באופן כללי. בדיוק היום קראתי כתבה שמדברת על זה שהיום כבר מגדירים פוביה מהשמנה, ובאזורים מסוימים בעולם השנאה והפחד משמנים מגיעה לרמה של הומופוביה כמו שהייתה לפני 10-15 שנים. נוצר מצב שמעבירים לנו מסר שאנחנו צריכות להיראות בצורה מאוד מסוימת כדי לענות על אידיאל היופי, וזה פשוט לא הגיוני. אנחנו שונות אחת מהשנייה, ולכולנו מגיע להרגיש טוב.
    אני מידה 44-46, אני על הגבול העליון בחנויות ה”רגילות”, ובגבול התחתון בחנויות למידות גדולות, ובאופן כללי מתקשה מאוד למצוא את עצמי. לקח לי הרבה זמן להבין שזו לא אני שאשמה, אלא שרשתות המותגים הן אלה שגורמות לי להרגיש לא בסדר עם עצמי.
    יש שיגדירו אותי שמנה, יש שיגדירו אותי מלאה, לא אכפת לי. מגיע לי להרגיש טוב עם עצמי ועם הגוף שלי בדיוק כמו שהוא, ומגיע לי להתלבש יפה בצורה שתחמיא לו. למזלי אני מצליחה למצוא דברים טובים אצל דפנה לוינסון, שם אני לא מרגישה שאני צריכה להתנצל על המידות שלי.

    Reply
    • BeautyBitch
      October 21, 2012

      לא ידעתי על עניין הפוביה מהשמנה וזה ממש מעניין והגיוני. לא הייתה מילה אחת בה לא הסכמתי איתך ואני שמחה לקבל את האינפוט שלך בכל פעם מחדש. גם אניי חושבת שלנסות לדחוס את כולנו לאותה תבנית חוטא בכל כך הרבה מובנים. כל תקופה בהיסטוריה והתבנית שלה.

      Reply
  5. דאשה
    October 20, 2012

    היי מעיין
    עוד לא יצא לי לכתוב לך תגובה אבל הנושא קרוב מאוד לליבי.
    קשה לי למצוא את המילים הנכונות, אני מסתכלת בבלוג שלך וחושבת איזו בחורה יפה ואלגנטית ואיזה סגנון ייחודי את מציגה (אגב יצא לי לראות אותך גם בלייב בקניות לא מזמן – אני כמעט בטוחה -וגם אז שידרת את אותם הדברים).
    אני בחורה בגילך, שנאבקת שנים עם משקל עודף, עולה ויורדת עשרה קילו (וגם אז נחשבת רק למלאה ולא רזה) וסובלת מההשלכות המעציבות של הסטייה מאידאל היופי שאת מדברת עליו לא משנה באיזה משקל אני.
    אני לא כלכך אוהבת לדבר על אידאל היופי, כי כשאני חושבת על איך הייתי רוצה להיראות אני אפעם לא מדמיינת את קרלי קלוס ודומותיה.
    אני חושבת שבסופו של דבר, כמו שהרבה בנות לפני כתבו, אנחנו מתרגלות לא להיות מרוצות מאיך שאנחנו נראות אף פעם.
    שוב, קשה לי למצוא מילים, כי ממש קשה לי למצוא דופי בתמונות שלך (ואני אגב לא מקבלת את הטיעון של פוטשופ, כי אם זו את שראיתי את נראית מעולה) אבל נורא מפריע לי שגם את, עם הסטייל המעולה, עם ההשקעה והמחשבה על כל פרט, עם הנתונים המדהימים, לא מצליחה להתנער מהתחושה הזו שאת לא מספיק טובה כי את לא רזה רזה רזה.
    כמו שכואב לי על עצמי, שלא משנה לי כמה אני משקיעה בהופעה שלי אני תמיד ארגיש לא מושלמת, ככה כואב לי עכשיו עליך. חבל לי שאנחנו לא יכולים לקבל את השינויים האלו באהבה או לפחות בהבנה, כי כמו הרבה דברים אחרים אלו דברים שבאים והולכים לא משנה.
    אני מאוד מבינה את המקום שלך ורק כמה מילים אחרונות לגבי דורין פרנקפורט – דורין היא בהחלט מישהי שכשאני רואה אותה ולעיתים גם את הקטלוגים שלה אני לגמרי מתלהבת אבל מתאכזבת לחלוטין בחנות. יש משהו במונוכרומטיות השחורה-חומה עם הנגיעות של צבע ודפוס שמרגיש זקן. יצא לי ממש לאחרונה למדוד כמה שמלות שלה שכולן השוו לי מראה של בת 50 . עם זאת, השמלה שאת לובשת כאן פשוט מהממת בעיני, את עושה לה משהו שהרבה לא יכלו לעשות, רענן ומקסים.
    :)

    Reply
    • BeautyBitch
      October 21, 2012

      דאשה, התגובה שלך הייתה כצביטה בלבי. כל מילה גרמה לי לחוש שאנחנו קרובות, וכל כך חבל לי שלא הצגת את עצמך, הייתי שמחה לפגוש בך ב״חיים האמיתיים״. הכאב שאנחנו חשות מוחדר בנו מסיבות מאוד ספציפיות, כשאין כאב אין צורך, כשאין תורך אין צריכה, ואין דיכוי נשי. אני יודעת שזה מוזר ואני בדר״כ לא משתפכת אבל ממש בא לי לחבק אותך כרגע ולומר לך שאת בסדר בדיוק כמו שאת, ואם התגובה הזו מייצגת אפילו שבריר מהאישיות שלך, העולם בו אנו חיים צריך להתבייש בעצמו על המכשולים שהוא מעמיד בדרכך.

      Reply
      • דאשה
        October 21, 2012

        את חמודה נורא :) תודה על המילים היפות
        אני חושבת שהדברים שלי לא נאמר ממקום של כאב בלתי נסבל אלא ממקום של הרבה שנים שבהן התרגלתי למצב בו אני לא כלכך חלק מהעולם הזה, אלא מתבוננת בו בהערצה מבחוץ. ואני כבר פחות מסתכלת על זה ברגש ובעצב, אלא מקבלת את המצב כפי שהוא.
        אולי זה בכלל יותר עצוב :)

        Reply
  6. sarit
    October 21, 2012

    אכן, מפוסט לפוסט, עולה בי המחשבה, שמא אני אכן התאומה האשכנזיה שלך… אני מטורפת על דורין פרנקפורט, יש לי המון המון דברים שלה. הקישור המחשבתי שלה עם ביגוד לזקנות זה משום אותם מכנסיים אלמותיים שנשים רבות מברכות אותה עליהם כל יום, עד היום. המכנסיים הגבוהים בסגנון “המורה”. נכון, זה דגם קצת מיושן וזקן אבל זה הדבר היחיד שיש אצלה שקשור לזקנות… היא מקורית, היא מיוחדת, היא יוצרת מבדים מהממים וכל פריט שלה נראה עלי בול ועושה אותי הכי מיוחדת באירוע (למעט השמלה הארוכה והירוקה של העונה הנוכחית שרצתי לקנות ואחרי קנו אותה עוד כ- 2 מיליון נשים…). אגב, את השמלה המהממת שלך יש לי בגזרת חולצה…
    לגבי ההפרעה, נקרא לה כך, אני חושבת שיש אותה לכל אישה, כל אחת והפרופורציות שלה. שום דבר שמישהו יגיד או יעשה הרי לא ממש ישנה את דעתך, נכון? זה הכל מתחיל מבפנים, ולא במובן של שרי אריסון, אלא במובן של קבלה עצמית – כמה שאפשר לעשות את זה והשלמה וידיעה שזואת ואת הכי יפה בעולם (אגב, את באמת יפה מאד ובעיקר מאד מאד שונה ומיוחדת, במובן הטוב של המילה!). נשיקות חיבוקים וחיזוקים!

    Reply
  7. אנה
    October 21, 2012

    אני חושבת שהנושא (המאוד חשוב) שהעלית, של אידיאל יופי בלתי אפשרי ויקר כלכלית, חורג הרבה מעבר למסת הגוף. אלו גם הניסיון לשכנע אותנו שבגד יפה הוא בהכרח יקר (לא נכון ולא נכון. את הבגדים הכי יפים מצאתי בחנויות יד שנייה), הנסיונות לשכנע אותנו ללכת ביומיום על עקבי סיכה שהורסים לנו את הגב, הלחץ להסיר שיער מכל מקום שהוא בהשקעה עצומה של כסף ואנרגיה, והתפיסה שלפיה אישה חייבת להקפיד על תדירות גבוהה של ביקורים אצל הספר והקוסמטיקאית והמניקוריסטית ומעצב האופנה ויועצת היופי בסופרפארם. שלא תביני אותי לא נכון, אין לי ביקורת כלפי נשים שנהנות משופינג, איפור, לקים וכולי. עובדה שגם אני גולשת בהנאה מרובה בבלוג שלך ובעוד כמה מהז’אנר. ההתנגדות שלי היא ל”את חייבת” הזה, לקול הלא שפוי שמשדר לך שאת אף פעם לא מספיק אישה – כי העקבים שלך לא דקיקים וגבוהים מספיק, כי לא שמת מייקאפ, כי את לא מוצאת לנכון למרוט לעצמך שערות מהידיים, כי את לא רזה מספיק (או לחליפין שטוחה מדי), כי השיער שלך חלק מדי או מסולסל מדי או לא בצבע הנכון או לא מגוהץ, כי הבגדים המהממים שיושבים עלייך בול מתאימים לאופנה של שנה שעברה (שמה לעשות, יותר מתאימה לך), כי לא בא לך להפסיד חצי שעת שינה בבוקר כדי להתאים את הלק למסקרה לסנדלים לצמיד, כי את מעדיפה ללכת לעבודה עם תיק גדול ופרקטי מאשר עם תיק קטנטן ומעוצב. ואני יכולה להמשיך ככה עוד שעה. בשורה התחתונה, אם את אישה שיש לה חיים (עבודה או לימודים או משפחה), אין סיכוי שיש לך מספיק זמן ואנרגיה לעמוד בסטנדרט הבלתי אפשרי הזה.
    בעיני, להיות שלמה עם מי שאת הולך לשני הכיוונים – גם להנות בלב שלם מ”שטויות של נשים” (לשים לק בצבע כיפי, לקנות בגד יפה, לגלוש בבלוג טיפוח, להשקיע באיפור – כל אחת והקיק שלה), וגם להעז להיות “מוזנחת” במקומות שלא כיפיים לך ולא שווים את זה מבחינתך (וגם כאן כל אחת וההעדפות שלה – לא להיכנע לדיאטות אנורקטיות, להוציא את הכסף על חופשה במקום על הסרת שיער לצמיתות, להיות שלמה עם התלתלים/נמשים/תחת שלך בלי לשנוא את עצמך, ללכת עם בגדים ונעליים שמתאימים לך ונוחים לך….). הרי בשורה התחתונה, לא משנה מי את ומה את, הם ימצאו דרך לנסות לשכנע אותך לשנוא את השיער שלך והגוף שלך והפרצוף שלך. סתם דוגמא אישית – מזה שנים שכל ביקור בחנות הלבשה תחתונה גורם לי לחשוב שהחזה שלי גדול מדי, בעוד שבמציאות הוא פרופורציונלי לחלוטין, ואף בן זוג מעולם לא מצא בו דופי.
    בקיצור – אני לחלוטין איתך (רק מהצד הקצת פחות רזה וסטייליסטי של הסקאלה)

    Reply
  8. LILLOU
    October 22, 2012

    אוי
    כמה כמה כמה אני מזדהה
    כבר יצא לי לדבר בבלוג שלי על תחושת המרדף – אחרי הטרנד הבא, אחרי הקנייה הבאה, וכמובן אחרי הגוף המושלם.
    אני, ממרום נסיוני רב השנים עם הפרעות אכילה, יכולה רק לומר לך שאני מאחלת לך להתחיל להיות מרוצה בדיוק ממי שאת וכפי שאת, כבר עכשיו, ולא לתת לדברים להידרדר אפילו רגע אחד נוסף.
    אין בוקר שבו אני לא מייחלת להפוך לאנורקטית (כי אם כבר להתמודד עם הפרעת אכילה – לפחות שאהיה רזה, לא?)
    ברור לי שזה חולה, ברור לי שאין באמת אופציה עדיפה (כלומר, חוץ מלא להיות חולה בהפרעות אכילה), ולצערי – ברור לי שכל עוד זה הסטנדרט, אני אמשיך לייחל לכך…
    אחרי הפוסט שבו אמרתי שאני לא מסוגלת להמשיך במרדפים, איכשהו ייצא שהרגשתי תחושת הקלה וגם געגוע לבלוג, ומאז – יצא לי לפרסם לא מעט פוסטים (בתדירות גבוהה להפתיע). אבל תחושת המרדף לא עוזבת אותי ואני בהתלבטויות והתחבטויות לא פוסקות. חשבתי בימים האחרונים שאולי הגיע הזמן לפרסם פוסט על זה…
    אני ממש מקווה שייצא לנו להיפגש כבר, בקרוב וייצא לי לחזות ביופייך המיוחד באופן אישי :)
    נשיקות
    לילו

    Reply
  9. Nurit ben yehuda
    October 23, 2012

    בתור בחורה רזה מאוד לא פעם מצאתי את עצמי מייחלת לכמה קילוגרמים נוספים שימלאו את הבגדים שאני כל כך אוהבת. אין דבר כזה מושלם תמיד יהיה עוד משהו שמפריע ומציק שדורש חיטוב ושיפוץ. אני בהחלט לא חושבת שאני מושלמת אבל אני אוהבת את הפגמים שלי ולכן גם כשבסביבה שלי עוברת ניתוחים בחזה באף עושה החלקות ועוד … אני דווקא אוהבת את עצמי עם השיער המקורזל עם האף הלא סולד בעליל ועוד ועוד. הכל תלוי בכמה שבן אדם שלם עם עצמו ולא באמת חשוב כל השאר, גם לסביבה וזה מניסיון. הכרתי לא מזמן בחורה רזה בעלת חזה גדול ומהממת שלא שלמה עם עצמה ועוד רוצה לעבור סידרת ניתוחים, אין סוף למירוץ המייגע לאידיאל היופי. מה שכן חשוב שבחורה תטפח את עצמה ותתאים גזרות שמתאימות למבנה גופה. מקווה שהבהרתי את עמדתי בנושא.

    Reply
  10. נילי
    October 27, 2012

    http://shokoladmarir.blogspot.co.il/2012/10/blog-post.html
    הנה המחשבות שלי, מעבר לעובדה שזה מתיש להתייחס לנשים רזות כמוך, ולהגיב סבלנות על ה*צער* שתוקף אותן, על עליה במשקל.

    Reply
    • Dehed
      October 27, 2012

      אני יודע שאני לא אובייקטיבי, כי מעין היא זוגתי, אולם אני עסוק ב(מטה)שיח הזה כבר הרבה זמן, וגם לי היו הרבה מחשבות בנושא, חלקן כתבתי כאן:

      http://dehed.com/silencing-silencing-strategies-and-violence-in-the-rape-culture-discourse/

      אני חשב שהקול שלך חשוב, והאלמנט היחיד שבעייתי בו הוא ההשתקה. בעיקר עקב העובדה שמדובר על קולות שונים באותו מאבק (כפי שאת מציינת בעצמך), והשתקה שהתוכן שלה הוא “את רזה ולכן החיים שלך יותר טובים”, אינה שונה בהרבה מכל השתקה המעמידה במרכז את המראה החיצוני של האישה כבסיס לזכות הדיבור שלה.

      לפני כמה שעות קראתי תגובה שכתבה מאיה (אותה איני מכיר) לפוסט סקסיסטי: “אסור להיות היום בחורה יפה. הן זוכות לבוז על כל דבר שאיננו היופי שלהן, וגם על היופי שלהן הן זוכות לבוז באופן עקיף (מוכר לך המונח “סופיסטיכוסית”? אז הוא הכי קל מבין השמות בהם מכנים אישה יפה ואולטרה נשית שמעיזה להתחרות בארינה אקדמית/ עסקית). אסור להיות בחורה יפה, כי מניחים שההישגים שלך הושגו בצורה לא כשרה. אסור להיות בחורה יפה כי אלו זוכות להטרדות בלתי פוסקות ממרצים וסטודנטים. בעצם, אסור להיות גם אישה ממוצעת, או בולטת, או עכברית. אסור.”

      ושוב, איני חושב שאינך צריכה לבטא את אשר את מרגישה, זה חלק חשוב מהשיח, והוא מעמיד כל הזמן בביקורת מתמדת את שאר השותפים/ות והאופן בו הם/ן תופסים/ות את העולם, אני רק חושב שצריך להיזהר ולשים לב לאלמנטים המשתיקים, או המשפילים, או המזלזלים, שעלולים לגרום לאותם נשים (שאת ו/או החברה ו/או הגברים באתרי היכרויות תופסות אותן כרזות ויפות יותר) את התחושות שהחברה נטעה בתוכן כל כך עמוק, כשהפעם אפילו קשה להן יותר להתגונן, כי הדוברת היא “בצד הצודק” של המשוואה.

      Reply

Leave a Reply to BeautyBitch

Cancel Reply